בין ריאליטי למציאות

ערב יום השואה עת כתיבת שורות אלו. דור שלישי. דוט קום. מעניין איך השואה הייתה נראית בריאליטי בדור השלישי. מתי הריאליטי כבשה את המציאות שלנו? האם הולדתה מסמנת את מותה של המציאות הממשית? האם המציאות שלנו כבר לא מספקת מספיק עניין?

אני לא רוצה להישמע כמו עוד מתחסד. אני מכיר את החוקים של העולם הזה. מתפרנס בחברה המפתחת פלטפורמות שיווקיות ושותלת פרסומות מסחריות בתוך עולמות תוכן שונים.

אבל גם אני, אפילו אני, מרגיש שדי.

במרדף אחר רייטינג פונים הערוצים המסחריים למכנה המשותף הנמוך ביותר. והוא נהיה נמוך יותר ויותר. כשאנו צופים במרקע, אנחנו רואים את עצמנו ובמקום להקיא על דמותנו הניבטת משם, אנחנו מתמכרים לדבר ומחדירים אותו לווריד. מסמסים בנייד, עוקבים באינטרנט ומעבירים לערוץ 20.

אם דודי מליץ לא היה לומד שכבה מתחתיי בתיכון בקיבוץ יגור, הייתי בטוח שהוא נסגר כשמעבירים ערוץ. מה מביא אנשים שגדלו איתנו לראות ולהיראות בדבר הזה, ולמה אותן אנרגיות לא מתועלות למקומות אחרים? ולמה חושבים שאם יגדירו זאת כחוויה רגשית חד פעמית או מחקר אנתרופולוגי מרתק זה יהווה צידוק להשתתפות או לצפייה אינטנסיבית?

לא אומר שכל זה רע. ולא אומר שערוץ 2 צריך להתחפש לערוץ 8. הרי זה חלק מהיופי שיש במגוון תרבותי. רק מבקש קצת איזון. כדי לברוח מהמציאות, לא חייבים תמיד להיכנס לווילה.

ועכשיו לתוכנית ריאליטי קצת אחרת. האח הבוגר. חלון המשרד שלי משקיף לקרוואן בו פועלת עמותת אח בוגר; מתנדבים מכל הארץ שעורכים פגישות חד שבועיות עם ילדים ממשפחות חד הוריות מבודדות, ללא מערכת תמיכה. עקב החסך ההורי המתמשך, ילדים אלו זקוקים לקשר ארוך טווח עם דמות חבר או חונך בוגר, אותו מספקים האחים והאחיות הבוגרים באמצעות מפגשים שבועיים לאורך זמן.

רציתי לתת את הבמה הצנועה שלי לבנות החייכניות שאני רואה משרד לידי, המנסות להפוך כל אבן אפשרית, בתקציבים דלים, כדי לשמח את מי שזקוק לשמחה הזו.

אז בלי להטיף מוסר או להיות מנופח יותר מדי. סתם עוד רעיון כדי להעביר זמן שאולי יש לכם.

ליאור אריאב הוא סמנכ"ל פרסום והפקה בחברת נ.כ.ס.